לחובבי יין רבים המילה ׳קיאנטי׳ מזכירה את הפעם ההיא במסעדה קטנה, בפיאצה מרוצפת אבנים עתיקות בעיירה רומנטית בטוסקנה, איפשהו באזור ה׳קלאסיקו׳ שבין סיינה לפירנצה. האוכל האיטלקי היה נהדר, אבל את היין... בכנות? הם היו מעדיפים לשכוח. הוא הוגש בכד והיה כפרי ופשוט, אולי אפילו כפרי וגס, ואחרי יום של גבעות יפהפיות ומרחבי כרמים מנוקדים בעצי זית, השאלה הבלתי נמנעת הייתה ׳זהו?׳ אז זהו, שלא עוד. אזור היין הטוסקני עובר בשנים האחרונות מהפכת איכות שקטה, ואם פעם שלטו בקיאנטי היקבים הגדולים, הרי שכיום אלו הם הויניאיולים, Vigniaioli, אותם כורמים שהם גם ייננים המבקשים לבטא את המאפיינים הייחודיים של הטרואר שלהם. בעקבות אותם ויניאיולים חלוצים, יותר ויותר יקבים מאמצים גם הם את תפישת הטרואר ושואפים להגיע בייננות שלהם לביטוי ייחודי ואלגנטי של המקום הספציפי בו הם פועלים. קיאנטי קלאסיקו, אזור היין הקלאסי והנחשב של טוסקנה, מהווה את הבסיס ההיסטורי של כרמי קיאנטי. השם קלאסיקו מבדיל בין יינות שמקורם באזור זה לבין יינות קיאנטי שמיוצרים באזורים שקיבלו את מעמדם לאחר הרחבת האזור. היות וקיאנטי קלאסיקו מחייב רק שהענבים יגיעו מכרמי האזור, אך לאו דווקא מכפר או מחלקות מובחנות, נוצר מצב שבו התפתחו יקבים גדולים ומותגי יין שמייצרים בקבוקי קיאנטי גנריים שאינם מבטאים טרואר או אפילו ייחודיות אזורית. למזלם של חובבי היין לצידם החלו לפעול יקבים קטנים ואיכותיים ששמו דגש על ביטוי ספציפי של הטרואר בו הם פועלים. וכדי לעודד זאת, בשנת 2021 קיבלו אחד-עשר כפרים הכרה בייחודיות הטרואר שלהם ויש להם את האפשרות, כמו בבורגון, ששם הכפר, למשל גאיולה, ראדה או פנזאנו, יופיע על התווית. על קיאנטי קלאסיקו להכיל לכל הפחות 80% ענבי סנג׳ובזה. הזנים האחרים שמותרים לשימוש הם המקומיים קאנאיולו וקולורינו ואחרים, וכן זנים בינלאומיים כמו קברנה סוביניון ומרלו למשל. בשני העשורים האחרונים שבים יינות האזור למקורותיהם, וטובי היקבים זנחו את הזנים ״הזרים״ והחלו עושים שימוש בזנים מקומיים בלבד, מי על טהרת הסנג׳ובזה ֹו ֹ לֶ ה טורְ טֶ ה ומי ש״מתבלים״ אותו בזנים הטוסקניים ההיסטוריים. בעבר, אפילו 100% ּ סנג׳ובזה נחשב כפירה ויינות כמו פ ּ ֶ רְ ג קיבלו כתף קרה מקהילת היין בקיאנטי, עד כדי כך שיצרנים העדיפו לפרוש מחברותם באפלסיון ולאבד את האפשרות לקרוא ליינותיהם קיאנטי קלאסיקו, ולו רק כדי להישאר נאמנים לביטוי המקומי הייחודי ביותר שיוכלו לעשות. אנחנו בצ׳ירז לא מפספסים מהפכות איכות, וכמי שמאמינים בטרואר של קיאנטי ובזנים הייחודיים שלה, אנחנו עוקבים מקרוב אחר התהליכים המבורכים שהולכים ומתהווים בחלק זה של עולם היין. יש לנו סימפטיה לייננים נחושים, שמוכנים ללכת נגד הזרם גם כשהוא חובט בהם, ומאמינים שיש משמעות לתמיכה שלנו בעשייה כנה ומקורית. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בייננית שעושה גלים גבוהים בעולם יין שהיה שייך עד לא מכבר לגברים, ולכן אנחנו גאים במיוחד להביא כעת לארץ את יצירתה של הויניאיולה המוכשרת והבולטת של קיאנטי החדשה, ג׳ובאנה מורגאנטי מהיקב הקטן ׳לה בונצ׳י׳ שבכפר סן פליצ׳ה. בשנות ה80- ּ ׳, לאחר שהשלימה לימודי ייננות, ג׳ובאנה עבדה בפרויקט שימור ניסיוני בַ ְ ק ֹ סְ טֶ לְ נואו ֹבו ּ בַ ֶ ר ּרְ ד ֶ נְ גָ ה, בדרומו אזור הקיאנטי קלאסיקו. במסגרת הפרויקט היא אספה זמורות מגפנים עתיקות, הרכיבה אותן, ונטעה 300 שיבוטים מקומיים של זנים טוסקניים על פני 1400 דונם. באופן זה היא יצרה ספריה חיה ומשגשגת, אוצר אמיתי של הגפן המקומית. מאוחר ַ יותר, כשאביה העניק לה את ׳לה בונצ׳י׳, אז עדיין חוות זיתים קטנה ליד ק ֹ סְ טֶ לְ נּואו ֹבו ּ בַ ֶ ר ּרְ ד ֶ נְ גָ ה, היא הוסיפה בה כרם. בשלב זה כבר ידעה בדיוק איזה זנים היא אוהבת, ואיזה שיבוטים לבחור מתוך הספרייה בת טיפוחיה. באדמת האלברזה )גיר לבן( הסלעית של החווה שלה היא נטעה בצפיפות גבוהה של 700 ֹ גפנים לדונם סנג׳ובזה, כצפוי, ולצידו מעט צִ 'ילֶ גְ 'יו ֹלו ֹ , קו ֹלו ֹ רִ ינו, ֹ פּולְ יָה טו ֹ נְ דָ ה, מָ אמו ֹלו ּ ו-פ ֹ ְ רּונְ יו ֹלו עבור הבלנד. היא טיפלה בכרמים במסירות רבה ועיצבה אותם בשיטה ייחודית, ארברלו, מעין גביע גבוה דומה לעץ, שיטה שמחייבת עבודה ידנית אינטנסיבית, שלא הפחידה את ג׳ובאנה בעלת הניסיון, והעניקה בתמורה יינות אקספרסיביים ומורכבים במיוחד. כשהניבו הגפנים החלה לעשות יין בדרכה העדינה, במינימום התערבות ועל פי המסורת. לאורך שנות ה90- וכן בתחילת המילניום היא ניסתה שוב ושוב להעביר את היין שהפיקה למועצת קיאנטי לצורך אישור, דבר שנדרש בשביל להשתמש בשם ׳קיאנטי קלאסיקו׳ ובסמל התרנגול על תווית הבקבוק. לדאבונה של ג׳ובאנה היין נדחה פעם אחר פעם בטענה שהוא ׳לא טיפוסי׳, מה שהשאיר אותה ברמת סיווג של טוסקנה רוסו )יין אדום מטוסקנה, לכאורה יין ברמת דירוג נמוכה יותר(. אם תזכרו שמדובר בתקופה בה יקבים אחרים השתמשו בעץ צרפתי ובזנים בינלאומיים, תבינו שהיין של ג׳ובאנה, שבאופן אירוני היה דווקא הכי נאמן למקור, אכן היה לא ״טיפוסי״. ב2010- היא קצה בניסיונות להשתייך והחליטה לפרוש מן האפלסיון, כפי שעשה לפני כן יקב נפלא אחר, מונטוורטינה: ״אני מעדיפה את הגמישות״, היא תגיד בהמשך. ״היין שלי לאו דווקא יותר טוב. הוא רק שונה ממה שהם מחפשים, ואני אוהבת אותו ככה״. כשבסופו של דבר ההשפעה של סגנונה תגדל ותתפשט, ורבים יחקו אותה, היא תיקרא לחזור לקיאנטי קלאסיקו, אבל אז יגיע תורה לסרב, סירוב שנמשך עד היום. הכורמות ביו-דינמית והתסיסה במכלי עץ פתוחים כמיטב המסורת. ההבגרה איטית ורגועה עם מעט שפיות ומתבצעת בחביות בינוניות. לאחר מכן היין מתיישן בבקבוק לפחות ששה חודשים בטרם יוצא לשוק. לאחרונה רכשה ג׳ובאנה 13 דונם נוספים של כרמי גביע לא הרחק מביתה. רכישה זו אפשרה לה להגדיל את נפח ייצור היין השני שלה, הנקרא ׳5׳ )צִ 'ינְ קְ ווֶה(, שעד כה נמכר רק ביקב. זהו בלנד של חמשת הזנים, בעוד היין הגבוה והמכשף של היקב, לה טראמה, הקרוי על שם ההתכתשות עם המועצה של קיאנטי קלאסיקו, מבוסס על סנג׳ובזה והוא יין אריסטוקרטי ומאופק שמגלה את עושרו במתינות.